לילדי הקיבוצים של ימינו, המונח "סידור רכב" לא אומר הרבה. אך לחברי קיבוץ ותיקים, לסידור זה הייתה השפעה רבה על אורח החיים ותנאי המחייה בקיבוץ במרוצת השנים. ערכנו שיחה עם משה תייר, חבר בקיבוץ להב, על ההיסטוריה של סידורי הרכב והשפעה על ההווי בקיבוץ, כך הוא מספר:
"העיסוק ברכבים התחיל עוד לפני "יום העליה". ההורים אספו סכום כסף רציני כמתנה לקיבוץ החדש, ובין החברים התנהל ויכוח עקרוני – האם להשתמש בכסף כדי לקנות פסנתר בשביל המורל והרוח, או טנדר כדי להוביל את גופות החברים מהקרבות נגד הערבים. כשהקיבוץ עלה לקרקע קיבלנו את ה"פורד" – משאית קלה שהובילה אספקה, לקחה טרמפיסטים מהעיר ובחזרה, והסיעה את החברים שעבדו בקיבוצי הסביבה. באחת הנסיעות הרכב נתקל במארב מחבלים ומוטה ז"ל, אחד החברים ששימש כנהג המשאית נפגע ונהרג בתקרית הקשה".
עם הזמן, הקיבוץ החלל רכוש מכוניות ששימשו את החברים בעבודה ולאחר שעות העבודה, וללא היררכיה. משה מספר כי היו שלושה רכבים שחנו במגרש החניה של מפעל 'דולב' כשהמפתחות בפנים, וכל חבר היה יכול לקחת אותם לפני רצונו. אך מנהג זה הופסק לאחר שמנהל מפעל 'דולב' מיהר לפגישה חשובה, וגילה שכל הרכבים נלקחו. מכיוון שעובדי הענפים השונים בקיבוץ התרגלו לשימוש קבוע ברכבים אלה, לשאר חברי הקיבוץ היו מעט הזדמנויות להשתמש בהם באופן באופן שווה.
הזמן חלף, יותר ויותר רכבים נקנו לענפי העבודה השונים בקיבוץ ושירתו בעיקר את העובדים ואת בעלי התפקידים ופחות את כלל תושבי הקיבוץ. וכך, בשנת 1977, נקנה הרכב הראשון לטובת שאר החברים ואחריו עוד רבים. "את המפתחות לרכבים הראשונים היו שומרים בארגז שהיה בכניסה לבית של אחד החברים. פעם אחת, גרעין 'נגיד' פילחו שני רכבים ונסעו לבלות בבאר-שבע, בילוי שהסתיים בתפיסתם", מספר משה.
במהלך השנים, מספר הרכבים גדל ומונה סדרן רכב, שתפקידו לחלק את הרכבים בין המבקשים באופן שווה. משה מסביר, "בכל רכב היה פנקס רכב אותו היינו צריכים למלא ולרשום כל נסיעה, אך עם הזמן התברר שיש פערים בין הרישום למציאות. לאחר מכן, קיבלנו מעין כרטיס אשראי שאותו העברנו במתקן מיוחד שהיה ברכב בתחילה ובסוף הנסיעה. ומשם עברנו לשימוש בכרטיס חכם שאפשר מעקב טוב יותר על הנסיעות".
כעבור תקופה מסוימת, סדרן הרכב הפך לתפקיד מאוד פופולרי בקיבוץ, כשהוא עובד למעשה בחלוקת הרכבים לחברים על פי תור, סדר והעדפה אישית. "סדרני הרכב 'לא התלהבו' בלשון המעטה, למסור רכבים לחבר'ה הצעירים, אחרי שכמה מהם חקרו את מגבלות מהירות הרכב ואף הצליחו להפוך אותו", מוסיף משה. "בהתאם לכך, סדרני הרכב היו רושמים את הרכבים הפנויים כאילו הם מוזמנים. וזכור לטוב, כי אחד הסדרנים היה מחביא את הרכבים בחצר הקיבוץ במקומות נידחים ושוממים, ואפילו הוא לא תמיד זכר איפה הם נמצאים לאחר מכן", הוא נזכר.
עם השנים, ככל שבעולם התפתח הטרנד של הרכב השיתופי כמעט כמו בקיבוץ, הקיבוצניקים שתמיד הלכו לפני המחנה והפגינו סולידריות ושיתופיות, החלו דווקא למלא את חצר הקיבוץ ברכבים פרטיים ואישיים. והיום, בסידור הרכב נשארו מעט מאוד רכבים שלעיתים עומדים במגרש החניה ומחכים לאיזה חבר שיתניע אותם.
